(כלל קיא) מצות לאו ליהנות נתנו [א.] ר"ה דף כ"ח אמר רב יהוד' בשופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא בשל שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא מ"ט עולה דבת מעילה כיון דמעל נפקא לה לחולין שלמים דלאו בני מעילה איסורא הוא דרכיב עלי' וכו' מתקיף לה רבא אימת מעל לבתר דתקע כי קא תקע באיסורא תקע אלא אמר רבא אחד זה ואחד זה לא יצא הדר אמר אחד זה ואחד זה יצא מצות לאו ליהנות נתנו (לישראל להיות קיומם להם הנאה אלא לעול על צואריהם נתנו). אמר רב יהוד' בשופר של ע"א לא יתקע ואם תקע יצא. (דמצות לאו הנאה נינהו). כתבו תוס' תימה מאי שנא משלמים דלא יצא משום דמצות ליהנות נתנו. ר"ח גרס הכא רבא וכו' (ועיין תוס' סוכה דף ל"ב). אמר רבא המודר הנאה מחברו מותר לתקוע לו תקיעה של של מצוה המודר משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה. המודר הנאה ממעיין טובל בו טבילה של מצוה בימות הגשמים. אבל לא בימות החמה (בימות הגשמים אין כאן אלא הנאת קיום המצוה ומצו' לא ליה"נ אבל לא בימות החמה דאיכא הנאת הגוף). כתבו תוס' הא דאצטריך לאשמעי' מודר מחבר משופר ממעיין דסד"א דוקא במודר מחברו הוא דשרינן לתקוע לו ולהזות משום דסתם מודר מחברו אין דעתו על דבר מצוה כשאין מפרש בהדיא אבל אם פירש בהדיא ממעיין ומשופר אסור קמ"ל עכ"ל. ואמר רבא המודר הנאה מחברו מזה עליו מי חטאת בימות הגשמים אבל לא בימות החמה. כתבו תוס' בד"ה המודר משופר לרבא דמחלק בנדרים דף ט"ו בין אמר ישיבת סוכה עלי ובין אם אמר שלא אשב בסוכה כאן נמי אי אמר הנאת שופר עלי מותר לתקוע אבל אי אמר תקיעת שופר עלי אסור לתקוע אם לא נחלק משום דגבי סוכה בלאו מצוה יש הנאה בישיבה אבל שופר אי לאו מצוה אין הנאה בתקיעה דאין מכוין לשיר וכו' עכ"ל. כתב בעל המאור הא דמותר לתקוע לו בשופר של מצוה דוקא בשופר של ר"ה שמצותו מן התורה אבל בחצוצרת בתעניות לא עכ"ל. וכתב הר"ן ולפי דבריו אף בתקיעות דר"ה צריך לדקדק לפי שיש בהן מדרבנן. אלא שאין מחוורין דבריו דמכל מקום מצוה איכא. ומיהו מסתברא לי דכי אמרינן מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה דוקא כגון שהוא תוקע מאליו להוציא המודר אבל כל שאמר לו המודר תקע לו להוציאני אסור דשליחותי' קא עבד ומהנ' לי' וראי' מדאמרינן נדרים (דף ל"ה) איבעי' להו כהני שלוחי דידן או שלוחי דרחמנא למאי נ"מ למודר הנאה אי אמרת שלוחי דידן הא קא מהני ליה ואסור. ואמרינן נמי על הא דתורם תרומותיו וכו' אלא לדעתיה דבעל הכרי הא קא מהני ליה דקא עביד שליחותיה אלמא כל היכא היכא דעבד שליחותי' אסור אלא ודאי הכא בתוקע מעצמו עכ"ל. וכתב שער המלך פ"ח מלולב דרשב"א בתשו' כ' המודר הנאה מחברו ונתן לו לולב דיוצא בו בי"ט שני מטעם דמצות לאו ליהנות נתנו. ומשמע דפליג ארז"ה. וי"ל דע"כ לא קאמר רז"ה אלא גבי שופר דאיכא הנאה בשמיעת הקול כדמשמע מרמב"ם פ"א משופר מש"ה דוקא בתקיעות מן התורה אמרי' מצוה לאו ליהנות אע"ג דאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה אבל בתקיעות דרבנן כיון דאיכא הנאת הגוף לא שרינן ליה משום מצות דרבנן משא"כ גבי לולב דליכא הנאה בנטילתו כלל פשיטא דאפי' מצוה דרבנן לא ליהנות נתנו והרי אפי' תימא דמצוה דרבנן לא חשיבא מצוה אלא כרשות ליכא הנאה בנטילה כלל אלא בנטילת מצוה ס"ד דחשיב' הנאה במה שמקיים המצוה וזה לאו הנאה וכו' ודלא כשער אפרים שכתב דהרשב"א בתשו' סי' תשמ"ו סובר דלא כרז"ה עכ"ל. ובנדרים דף ל"ה איתא במתני' המודר וכו' מלמדו מדרש הלכות אבל לא מקרא ואמרי' בגמ' במקום שנוטלין שכר על המקרא ולא על המדרש (ולמוד גופא מותר דלאו ליהנות נתנו): [ב.] חולין דף פ"ט מכסין בעפר עיר הנדחת ואמאי איסורי הנאה נינהו אמר זעירי לא נצרכה אלא לעפר עפרה (עפר קרקעה דלא מתסר בהנאה) ורבא אמר מצות לאו ליהנו' נתנו (אפי' עפר עפר' נמי מותר שכסוי מצוה ולא הנאה). ובעירובין דף ל"א על מתני' דרבנן אמרו מערבין לכהן בבית הפרס ור' יהודה אומר אפי' בבית הקברות. וקאמרי' בגמרא טעמא דרבנן משום דאסור לקנות בית באיסורי הנאה מכלל דר"י סבר מותר קסבר מצות לאו ליהנות. (ואין מערבין אלא לדבר מצוה ללכת לבית האבל או לבית המשתה) אלא הא דאמר רבא מצות לאו ליהנות נתנו לימא כתנאי אמרה לשמעתי' א"ל דכ"ע לאו ליהנות נתנו והכא קמפלגי אי מערבין לדבר הרשות וכו': [ג.] מעילה דף י"ג מתני' ערבה לא נהנין (שהי' סידורן בהר הבית קודם שזקפוה אצל מזבח הואיל ולכך עומדת אבל משזקפוה דנעשית מצותה נהנין) ולא מועלין ר' אליעזר ב"ר צדוק אומר נוהגין היו הזקנים שנהנים ממנו בלולביהן. כ' תוס' קסבר מצו' לאו ליהנות נתנו. ורמב"ם בפירוש המשנה כ' וכשצומח' ערבה בשדה הקדש הואיל ואינה נמכרת ואינה ראוי' לשום דבר לא נהנין ולא מועלין לד"ה ומה שאמר ראבר"צ אינו מורה שמותר ליהנות בו לפי שעיקר בידינו שמצות לאו ליהנות וזה הדבר אמת ואע"פ שדעת ר' אליעזר שמותר ליהנות ממנה ואינה הלכה עכ"ל. וע' תי"ט שכ' שדבריו אינם מובנים. ושער המלך פ"ח מלולב כ' דכוונתו כך דר"א אינו חולק את"ק לומר דמותר ליהנות לפי שעיקר בידנו מצות לאו ליהנות דקי"ל כרבא ואפי' לרב יהודה דס"ל מצות ליהנו' א"כ ע"כ שדעת ראב"ץ שמותר ליהנות אפ"ה אין הלכ' כמותו עכ''ל:  [ד.] נדרים דף ט"ו מתני' האומר לאשה קונם שאני משמשך ה"ז בבל יחל. [גמ'[ והא קמשתעבד לה דכתיב שארה כו' באומר הנאת תשמישך עלי וכו' דאמר רב כהנא תשמישי עליך כופין אותה ומשמשתו (אשה האומרת קונם הנאת תשמישי עליך) הנאת תשמישך עלי [שאוסרת הנאה שיש לה מתשמישו על עצמה אסור לשמשה] שאין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו. כתב הר"ן וא"ת וכי אמר וכו' אמאי מתסר הא מצות לאו ליהנות י"ל דכי אמרי לאו ליהנות ה"מ לומר שאין קיום המצוה חשוב הנאה אבל מ"מ אי מתהני גופי' בהדי' דמקיים מצוה הנאה מקרי כמו המודר מן המעיין דאינו טובל בימות החמה עכ"ל [וע' בכלל יש כח לעקור כל מה שכתב הר"ן] ורשב"א כתב בחדושיו לנדרים קשה הא מצווה במצות עונה ומצות לאו ליהנות ומ"ש ממודר הנאה משופר וי"ל דמצו' זו אינה אלא מחמתה ולא מחמתו ומשום דאשתעבד לה וכיון דאמרה הנאת תשמישך עלי ומחמת נדרה פקע שעבודא מיני' אין כאן מצוה המחייבתו. ואכתי קשה מ"מ איכא מצות פ"ו דרמיא עליה וי"ל דאינו מחויב להקים זרע מזו דהא אפשר באשה אחרת עכ"ל. וכ' שער המלך בפ"ח מלולב בשם המאירי שאע"פ שבשעת קיום המצוה יש הנאה לגוף אין בכך כלום ובלבד שלא יהנה אחר עשיית המצוה כגון המודר הנא' ממעיין דאסור לטבול בימות החמה מפני שאחר שנטהר נהנה אחר עשיית המצוה ולפירוש זה מותר לסכך באיסורי הנאה עכ"ל המאירי וזה פליג אסברת הר"ן וגם הרשב"א נמי דמתרץ קו' הר"ן בגונא אחרינ' נמי ס"ל כמאירי וכו'. ועוד כתב שער המלך לדעת הר"ן היכ' דאיכא הנאה בהדי מצוה אסור לכאור' קשה מהא דאמרי' בעירובין דכולי עלמא מצו' לאו ליהנות והכא קמפלגי אי מערבין לדבר הרשות דר"י סבר אין מערבין אלא לדבר מצוה ופירש"י ללכת לבית אבל ולבית משתה וכו'